מתנה מיוחדת במינה
השבוע חגגתי את יום הולדתי ה-40 ובאופן מקרי לחלוטין שרתי עם ילדי גן גרופית בשיעור המוסיקה את שיר הפסנתר של נעמי שמר. אולי זה תת המודע המוסיקלי שלי שדיבר אותי, עת שבחרתי בשיר הזה, שבוע לפני יום הולדתי.
הָיָה לִי יומולדת וְטִיַּלְתִּי בַּשְּׁכוּנָה
הָיָה לִי יומולדת וְרָצִיתִי מַתָּנָה
אָז קָנִיתִי לִי פְּסַנְתֵּר לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר
שֶׁבַּבַּיִת יַעֲמֹד וִינַגֵּן עוֹד וָעוֹד עִם….
דו- רה- מי- פה
דו דו סי לה סול וזה הכל
כן
דו- רה- מי- פה
דו דו סי לה סול וזה הכל
וּמֵאָז שֶׁהוּא בַּבַּיִת מְחַכֶּה לִי בַּפִּנָּה
אֲנִי שָׁר לִי וְרוֹקֵד לִי עַל כְּנָפִי הַמַּנְגִּינָה
הוּא יוֹדֵעַ סונטינות ומזורקות בַּעַל פֶּה
וְיֵשׁ לוֹ גַּם רְשׁוּת לְנַגָּן שִׁיר עִם פָּשׁוּט
עִם…
תוך כדי שירה עם הילדים נזכרתי בפסנתר הראשון שלי, אותו קנו לי הורי, לכבוד יום הולדתי ה-4. היינו אז בחופשה עם חברים במלון "לרום" באילת (האילתים הותיקים ודאי זוכרים אותו). ירדנו לאזור הבריכה ושם חיכה שולחן יום הולדת עם עוגה ע-נ-ק-י-ת וכסא מקושט וחגיגי. בשבילי. הפתעה! ומתנה: פסנתר כנף, קטן, בצבע תכלת…. זה היה הפסנתר הראשון שלי. ואת יום ההולדת הזה אני אף פעם לא שוכחת. זוכרת שהתביישתי לשבת על הכסא החגיגי (כל זה בשבילי?!) וזוכרת היטב את הצלילים של קלידי הפסנתר, עשויים פלסטיק לבן.
כעבור שנתיים ביקשתי ללמוד לנגן וקנו לי את פסנתר הימאהה , לו אני נאמנה והוא נאמן לי, עד היום. הוא באמת "יודע סונטינות ומזורקות בע"פ ויש לו גם רשות לנגן שיר עם פשוט". מנין בא לי הרעיון הזה, ללמוד פסנתר? האם מתנה רנדומלית לילדה בת 4 יכולה להתוות מסלול חיים? כמה משמעות יכולה להיות לשיר ששמענו בילדותנו, לשכן שהיווה לנו מודל לחיקוי מבלי לדעת, למשפט אחד מסויים שגננת אמרה, לפרפר אחד טועה בגינה…..
פנטסיה ב-4 ידיים
שנים רבות לפני שהוסמכתי כתרפיסטית במוסיקה ולפני שלמדתי שאפשר לשקף בנגינה למטופל את תחושותיו, להדהד אותו בנגינה, להיות לו כמראה לעצמו, שנים לפני כל אלה נהגתי לנגן עם מאיה, חברתי הטובה, ב-4 ידיים בפסנתר. ניגנו יצירה אחת בלבד ביחד, מאיה הכירה לי אותה: פנטסיה של שוברט בפה מינור. מעולם לא הצלחנו לנגן אותה במלואה, היינו מדלגות מעל הקטעים הקשים, חוזרות שוב ושוב על הקטעים שאהבנו במיוחד ומתמוגגות מהנגינה המשותפת, הצמודה, כתף אל כתף. מצחקקות מפראזות מצחיקות, מתרגשות מפראזות מרגשות. מפנטזות בלי הרף……מהדהדות האחת את השניה לסירוגין.
הפסנתר מספר
מכל האנשים, החפצים, המקומות, הריחות – הפסנתר נותר העקבי ביותר בחיי. גם בגיל 40 הוא מספר את הסיפור שלי. לפעמים מצטרפים אלינו, לנגינה, שותפים שונים: חלקם מנגנים איתי יחד סונטות מרהיבות, חלקם לא מסוגלים לדבר או להגות אבל הם נותנים לי רמז לכוונתם דרך הפסנתר, חלקם פשוט ממשיכים להאזין לי בהנאה מהמטבח בזמן הבישולים וכשאני מסיימת לנגן הם שואלים "למה הפסקת? תמשיכי". טוב, הם משוחדים, הם הרי קנו לי את הפסנתר בגיל 4.
כתבת כל כך יפה ומרגש
אצלי המוסיקה התחילה מזה שאחי היה מנגן באקורדיון בסלון, ואני הייתי לוקחת לו את הבד שעטף את האקורדיון, ומחוללת ברחבי הסלון כשהבד הוא מן גלימה שלי, לצלילי נגינתו.
האמת – היה לנו בית מלא מוסיקה. להורי היה טייפ סלילים, וכל שבת הם היו מקשיבים ליצירות קלאסיות מכל הקשת:
שופן, בטהובן, אופרות הונגריות, ואפילו שירי עם סלביים.
אמא שלי היתה שרה הרבה: תוך כדי בישול, ניקוי הבית, השכבה שלנו לישון
זהו – חלקתי איתך
תודה עידית יקרה ששיתפת!!
זה נשמע די חלומי לרחף בבית לצלילי אקורדיון.
לא פלא שאת שרה כ"כ יפה!
מתראות מחר בחדר הצלילים…
כתבת נפלא ומרגש, תודה רבה לך.
תודה רבה!