אמא שלי ואני, אנחנו "יחד" כבר 39 שנים. המוסיקה שלי כרוכה בקשר שלנו לאורך השנים. החל משיר הערש "נומי נומי ילדתי…." לפני השינה (יחד עם ריח ידיה עטופים בקרם פינג'ל זול שאין לו תחליף….), דרך פסקול שירי ילדותי ועד ליווי של שנים בשיעורי הפסנתר (הסיעה, המתינה, תמכה, עודדה, החכימה לא להתערב יתר על המידה, צילמה, הייתה גאה, גרמה לי להיות גאה). ברגעי הצחוק וברגעי הבכי. בטיפול בהבעה ויצירה אנו חוקרים את הקשר ההורי-ילדי דרך יצירות אמנות שונות בחיינו : מוסיקה, ציור, תיאטרון, מחול ונותנים להם משמעות אישית שלנו.
המוסיקה מחברת בין אנשים, מה היא עושה לאם ובת?
ספרה של אנה אנקוויסט "קונטראפונקט" מתאר יחסי אם-בת דרך המוסיקה של באך וניתוח "וריאציות גולדברג" שלו.
לדמויות בספר אין שמות; הגיבורה נקראת "האשה" או "האם". ילדיה הם "הבן והבת" ובעלה הוא "האב". האם מתאמנת על וריאציות גולדברג של באך, ו-32 פרקי הספר מקבילים לקטעי היצירה ונקראים בשמם, וכל תרגול של וריאציה הוא טריגר לקרעי זכרונות על הבת, מהעבר הרחוק והקרוב. אט-אט מבין הקורא שהסיפור שלפניו הוא בעצם אלגיה, וגם מעשה תרפויטי, כי הוא נכתב בעקבות אסון אובדנה של הבת. במקביל למוזיקה הגאונית של באך, שהגיבורה-הסופרת חוקרת אותה באצבעותיה המנגנות ובלבה ובמחשבותיה, היא חוקרת לעומק גם את השכול שלה ואת כל מה שהוא מחולל בנפשה, בניסיון ללכוד במילותיה את הבת שאיבדה, את העבר שלא ישוב ואת העתיד שכבר לא יתרחש. כתיבתה חפה לגמרי מרגשנות ועם זאת ספוגה ביָגון, שכלתנית ומדודה ועם זאת אישית וסובייקטיבית כל כך, שנדמה שזהו יומן הכתוב בגוף ראשון, ולא היא. (מתוך ביקורת מאת עטרה אופק).
ואריאציות גולדברג נכתבו בהזמנה ע"י באך, עבור השגריר הרוסי בסקסוניה, במטרה להקל על נדודי שינה של זה. ואריאציות גולדברג נקראו על שם הרוזן גולדברג אישר ניגן אותן בצ'מבלו לשגריר. באך קיבל עבורן גביע זהב מלא במטבעות.
במוסיקה, קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. בחירה מעניינת לתיאור יחסים של אם ובת. הן מתחילות את החיים כישות אחת, מחוברת, סימביוטית. אט אט בונות הן קווים עצמאיים ונפרדים, ולעיתים קרובות חוזרת הקרבה מאוחר יותר, באופן אחר.
רבות נכתב על הקשר בין אמהות לבנות. ג'סיקה בנג'מין כותבת: האם היא אובייקט ההתקשרות הראשון של התינוק, ומאוחר יותר, אובייקט התשוקה. היא המפרנסת, בת השיח, המטפלת, המחזקת המיידית, האחר המשמעותי, המבינה האמפתית, המשקפת. היא גם נוכחות בטוחה שאפשר להתרחק ממנה, מציבת הגבולות, המתסכלת האופטימלית, האחר החיצוני והממשי להחריד.
ואני מוסיפה – אמי היא בול העץ היציב שאני נשענת עליו, השולח ענפים רכים ללטף את ראשי.
האמנית סוזן לורדי מגלפת בעץ דמויות של אמהות ובנות (ולא רק) באופן שמשקף את היחסים ביניהן.
ג'יין בייקר-מילר מדברת על חשיבותה של תנועה בתוך הקשר. ביחסי אמהות-בנות היא מתארת תנועה מהתקשרות לניתוק ומשם תנועה להתקשרות מחודשת. ההתקשרות מחדש מאפשרת קשר בוגר יותר בין אמהות לבנותיהן, עם יותר אמפתיה וצמיחה הדדית. התנועה אינה מתלות לעצמאות אלא מתלות ילדותית לתלות בוגרת הדדית (מתוך "מחוברות-אמהות ובנות", אריאלה פרידמן). ובאנלוגיה לעץ ממקודם – לאחר שהבת נשענה על העץ וקבלה ממנו ביטחון הוא יוצאת לטייל בחורשה, ולבסוף מגיעה שוב אל אותו עץ איתן אך הפעם גם הוא נשען עליה.
***********
ולסיום, אחרי ההישענות על האם, הצמיחה בתוכה, מתוכה ואיתה, מגיעה ההבנה כי גם היא בן אדם עם רגעי שבר ועצב. המשוררת תרצה אתר כתבה "שיר לאמא" ובו מספר הבן על אמו: כאופייני לאמהות, היא מנסה לשמור על העצב שלה לעצמה ולחסוך אותו מבנה. האם לילדים חושים מחודדים והם מרגישים את האמהות גם ברגעי השבר שלהן? האם ילד יכול לשאת כאב של אמא, לשאת את האמת שהיא "גם בן אדם בשר ודם"? מתי הילדה, הבת חוזרת ושואלת את אמה: "אמי, את בוכה או צוחקת"?
שִׁיר לְאִמָּא
כְּשֶׁאִמָּהוֹת נַעֲשׂוֹת עֲצוּבוֹת,
זֶה פִּתְאוֹם נוֹרָא קָשֶׁה.
אֲנִי אוֹהֵב כְּשֶׁאִמָּא שֶׁלִּי צוֹחֶקֶת.
אֲנִי פָּשׁוּט… נוֹרָא אוֹהֵב אֶת זֶה.
כִּי, כְּשֶׁהִיא עֲצוּבָה וְיֵשׁ לָהּ דִּמְעָה
קְטַנָּה שֶׁזּוֹלֶגֶת עַל כָּל הַלֶּחִי
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁבַּקּוֹל שֶׁלָּהּ הִיא שׁוֹתֶקֶת
אֲבָל זֶה כְּמוֹ אֵצֶל יֶלֶד, בֶּכִי.
אָז אֲנִי מְלַטֵּף אֶת אִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי מְשׂוֹחֵחַ עִם אִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי דּוֹאֵג לְאִמָּא שֶׁלִּי
וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת אִמָּא שֶׁלִּי.
רַק דָּבָר אֶחָד לֹא כְּדַאי.
לֹא כְּדַאי לִשְׁאֹל אוֹתָהּ
"לָמָּה אַתְּ עֲצוּבָה?"
כִּי בְּסַךְ־הַכֹּל הִיא תַּתְחִיל לְחַיֵּךְ
חִיּוּךְ לֹא אֲמִתִּי, וְתֹאמַר:
"עֲצוּבָה?
אֲנִי עֲצוּבָה?
אֲנִי רִסַּקְתִּי בָּצָל.
אֲנִי סְתָם.
אֶצְלִי הָרֹאשׁ קְצָת מְבֻלְבָּל.
וּבִכְלָל, לֵךְ לְשַׂחֵק קְצָת. רֵד לְמַטָּה. מַה־יֵּשׁ?
הַכֹּל אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת? תָּמִיד אַתָּה מֻכְרָח לָבוֹא וּלְקַשְׁקֵשׁ?
זֶה לֹא שַׁיָּךְ לְךָ. זֶה לֹא חָשׁוּב בִּכְלָל.
אַתָּה יוֹדֵעַ מַה? אֲנִי מַבְטִיחָה לְהַסְבִּיר לְךָ הַכֹּל — כְּשֶׁתִּגְדַּל".
אֲנִי גָּדוֹל כְּבָר הָמוֹן חֳדָשִׁים.
מָתַי הִיא תָּבִין שֶׁאֲנִי כָּל הַזְּמַן גָּדוֹל?
הֲרֵי כְּשֶׁאֶהְיֶה בֵּן עֶשְׂרִים אוֹ שְׁלשִׁים
בֵּין כֹּה וָכֹה אַפְסִיק לִשְׁאֹל.
בעולם האמנות יצירות רבות על קשר אם-בת. חפשו אותן מסביבכם, עכשיו הן בוודאי יבלטו עוד יותר. חישבו לאן השירים, הציורים, ההצגות לוקחים אתכם/אתכן ואת אימותיכן.
——————————————————————————
*אריאלה פרידמן,מחוברות אמהות ובנות, הקיבוץ המאוחד, 2011
*אנה אנקוויסט, קונטרפונקט, הקיבוץ המאוחד, 2015
*בנג'מין ג'סיקה , בכבלי האהבה , הוצאת דביר, 2005.
*בתי את בוכה או צוחקת/יובב כץ
*שיר לאמא/תרצה אתר