כשהייתי ילדה נהגתי לשחק כמו ילדים רבים בגרוטאות. בהשראת השיר "גרוטיאדה" ששודר אז בטלויזיה שחור-לבן יצאתי לחפש אוצרות. בחצר ביתנו היה לול ישן, לא פעיל, מלוכלך בדיוק במידה הנכונה ובו כל מה שלא בר שימוש! כסא שבור, דלי, חצי סולם….. יחד עם חברים הפלגתי בדמיון, היינו מלחים ששטים בסירה לאי בודד (כמובן).
"יש לי מכסה של דוד/אתה יכול להיות נהג
יש לי מקל עם חוט/אתה יכול להיות דיג" (דפנה אילת)
לימים כשנהייתי אמא וחיפשתי גן לבני התוודעתי למושג "חצר גרוטאות" בגני הקיבוצים. חצר הגרוטאות, הנה חצר הצמודה למבנה הגן ובה גרוטאות. גרוטאות כשמן כן הן, חפצים וחומרים השייכים לעולם המציאות של המבוגר שיצאו מכלל שימוש. חפצים אלו מוכרים לילד מעולם המבוגר הקרוב אליו ואתם יכול הילד לפעול כרצונו. (לוין, 1977; האס, 1977).
במבט ראשון החצר הרתיעה אותי מעט. זו לא חצר גן טיפוסית, כזו שרגילים לראות עם מתקני פלסטיק צבעונים, נדנדות תלויות ומריצות בוהקות. במקום כל אלה קלטו עיני קומקום, אופנוע, תנור…. כולם לא "ברי שימוש". או לחילופין בעלי שימושים רבים בעיניהם של הילדים בגן!
מלכה האס ,מחנכת ישראלית וחוקרת התפתחות הילד, פיתחה את חצר הגרוטאות. מיחזור גרוטאות, לדידה, מאפשר לילדים לפתח אישיות עצמאית בעזרת יצירה ועבודה עצמאיות תוך הפעלת יכולותיהם ודמיונם באופן חופשי, המתלווים לליווי ולהכוונה של מבוגרים. (וויקיפדיה).
חצר הגרוטאות מתוכננת על פי תורתו של הפסיכולוג והפדגוג הרוסי לב ויגוצקי, שעיקרה הגדרה של טווח ההתפתחות של הילד, שבאזורים הקרובים לו נכון וכדאי למקם את הפעילות המזומנת. אצל הקטנים ביותר – גילאי חצי שנה עד שנה – עצם התפעול של הגרוטאות, כמו להפיק צלילים מכלים שונים; אצל הגדולים מהם בשנה מיועדות הגרוטאות לטיפוח ניצני המשחק הסמלי-הקשרי, למשל לסובב הגה או לשלוף צינור מחור; אצל הבוגרים בשנה נוספת מנוצלים פריטי החצר לצורך משחק סמלי-דמיוני, כמו יום הולדת, תזמורת או חתונה; בני שלוש וארבע כבר יבנו בעזרתם זירה שתשולב בה פעילות סמלית דמיונית, כמו גן חיות, ואילו אצל הבוגרים – בני ארבע עד שש – הילדים יכולים כבר לתכנן ולבדוק עשייה בהמשכים, הנפרשת על פני זמן, ברוח של חקירה מדעית, יזומה ולא רגעית. (מתוך צביה, לדן 2009, הארץ)
ואפרופו ילדים בני שנתיים-שלוש ההופכים גרוטאות לתזמורת של ממש – עוזי חיטמן כתב שיר ממש על זה!
"כשהיינו ילדים עשינו
תזמורת של ממש
ניגנו עם כפית על צלחת
ועל סלים מקש
מניפה מקומטת היתה אקורדיון
איך סחבנו כלים מהארון"
תנו לילד כמה סירי מטבח (או קופסאות פלסטיק לעדן את הצליל), מכסים וכפות וההופעה מתחילה!
הרחק מכאן, בשכונת עוני בפרגוואי לקחו את "התזמורת של ממש" כמה צעדים קדימה. פאביו צ'אבז, עובד סוציאלי ומורה למוזיקה הקים את "תזמורת המזבלה". שאווז, עבד בשכונת עוני והתרשם ממגוון החפצים שניתן למצוא בהררי הפסולת שמשאיות הזבל פורקות במזבלה הסמוכה. הוא החל לעמול יחד עם אחד מתושבי השכונה, בבית מלאכה מאולתר, על יצירת כלי נגינה מפחים, צנצנות, קרשים, מזלגות וחלקי פסולת אחרים שאספו במזבלה. הצ'לו נבנה מפחית שמן, וכפתורי סקסופון נבנו מפקקים שונים……
בהמשך לימד את ילדי השכונה לנגן על כלי הנגינה הללו ובכך הרחיק אותם מצרות ומחי פשע שזימן להם הרחוב.
כתבה על "תזמורת המזבלה" מתוך התכנית 60 דקות
מה שמביא אותי לחוויית הכנת כלי נגינה עם ילדים מחומרים שיש לכולנו בבית. שילוב של שימוש חוזר, יצירתיות, מוסיקליות, מוטוריקה עדינה ועבודת צוות. פשוט מושלם:) יש ברשת אינספור הצעות. אני אוהבת במיוחד את מקל הגשם כפי שמוצע בסדרת הסרטונים הללו:
ויש גם סרטון של הבן שלי
נסו להכין בבית עם הילדים מקל גשם. להיזכר בצליל של טיפות הגשם לקראת הסתיו המתקרב…..
ולסיום, "ילדי בית העץ" – שיר כייפי ובו אוספים אוצרות/גרוטאות מהטבע. משקפת שבורה, חללית דמיונית… ואפילו מזמינים את אבא להצטרף. שזה, תודו, בשבילנו ההורים הפרס הכי שווה!